ארץ המתים
המקום הוא קולות הילדים שאינם.

מקום של שמיכות מלח ישימון של גדיעה וקטיעה, פרימה, הדממה, עיוורון ושכחה.
חלל ריק של קולות ריקים מהדהדים, חוטי חיים נעלמים.

מקום בו הזמן קפוא ועקר. חלל מרוקן שאוב שהקולות מתערבלים בו. חפצים ריקים סימנים של מה שהיה. ילדות בלי ילדים. מיטות ריקות מילדים, דפי תווים ללא שירה. סוס נדנדה חבוש, כיסאות פצועים, סדינים מוכתמים. חלל דחוס קולות, צעקות, בכי חרישי וקינה.
המלח שורף את הפצעים ומשתיק את הקולות.
רוח מעל ישימון המלח נושאת את הקולות, משייפת ושוחקת את הסימנים שהיו במלח הלבן ובערמות השמות של הילדים המתים ומתכסות ערימות חדשות של מיטות ללא ילדים שקולותיהם נוספים לרוח הלבנה.

מהמקום שאין בו קול ואין בו צבע, המוות ספוג בכל, הקברים בתוך האותיות, סימנים של האנשים.
אני רק פליטה בין העולמות, מסמנת קברים של אנשים שנשכחו.
כותבת מתוך בורות המוות של ההיסטוריה שספגו את השמות בלי קול כמו שלג שנופל בדממה. נבלעים בשכחה לבנה והאדמה רועדת. אין מתים יש נשכחים. אלה שזוכרים אותם, חיים.

המוות אין לו צבע, למוות אין קול.
בור המוות של ההיסטוריה, לבן וקר, נשמות נשכחות, בורות המוות של ההיסטוריה סופגים את הנשמות והם נעלמות נופלות בלי קול.

מהחושך הגדול, העבה והסמיך, מהריסוק, מהאפר, מהדם, מהפצעים, מהצעקות, מהשריפה, מהמקום שהכל נגמר ולא היה מה להתחיל, נולד הילד הכחול.
היה כל כך הרבה צער, שהוא היה חייב לבוא, לרפא את אלה שצריכים ריפויי ולהביא נחמה לאבלים.
התיקון הוא הלב החי של האימא שנולדה אם כל חי.
קולות מוות הופכים לכוחות חיים. הקינה הופכת שירה.