"האישה של אלף הקולות" - ההאנגר של דורית יעקבי

ההאנגר הוקם למשמורת חיים.
ההאנגר הוקם בקולות הילדים שאינם, מביא בשורת חיים לילדים החיים, בשורת חיים לילדים המתים.
הפקידו בידינו את הבשורה, בשורת חיים.
ההאנגר הוא המבשר והוא בשורה, תיבת התהודה של מסע הקולות. הוא הלב העמוק במדבר, במקום של השקט, האמת וההקשבה הבית של הרחמים.
ההאנגר הוא הלב, הוא המקדש של קולות הילדים, בשורת קולות חיים.

ההאנגר שוכן במדבר, בין הנגב למדבר יהודה, על אם הדרך לים המלח באזור התעשייה ערד. ההאנגר יוצר טריטוריה שלא שייכת לזמן ולמקום וקיומה הוא במרחב הזמן הפתוח.
הריקות של המדבר מאפשרת לו קיום של הילד שנולד חי מהלב החי.
ההאנגר הוא מגדלור, אבן דרך ומעיין פנימי נסתר שמזין את האנשים ואת הנשמות החיות והמתות ונותן תקווה ונחמה ואמונה לחיים ולשמחה.

המיצב, השירים, הציורים, הסרט והקול, מתאחדים לכדי יצירת עולם אחד המוסר את צעקת הילדים וקינת האמהות. המיצב המורכב משירים כתובים בכתב יד בצבע על גבי יריעות בד לבנות, כמעין כתבי יד עתיקים, סופרי סת"ם, פרוכות וסדינים מוכתמים. כמו כן משולבים בו חפצי ילדות חבושים ומשמיכות של מלח-מיטות של מוות הנעות בין בתי חולים, חדרי קבורה. המיצב יוצר מקום, טריטוריה ללא גבולות או הפרדה בין ארץ המתים לארץ החיים, הסדקים שביניהם ותחנות המעבר. אני רק פליטה בין העולמות, מסמנת קברים של אנשים שנשכחו. כותבת מתוך בורות המוות של ההיסטוריה שספגו את השמות בלי קול, הקברים בתוך האותיות, סימנים של האנשים. המיצב בונה גשר בין העולמות מסומן בטיפות דם.

המיצב בונה גשר בין העולמות החיים והמתים, מסומן בטיפות דם. זהו מסע לארץ החיים ואל ההחייאה של הנשמות. השירים, הציורים, הקול והתמונה, מפרים ומעצימים זה את זה ויוצרים תיבת תהודה לקולות השרופים והשותקים, תיבת התהודה של דפי ההיסטוריה המדממים. דם הפצועים הופך לדם החיים, איחויי הקרעים, ריפויי וחיים חדשים.

מהות המקום היא המסע לארץ החיים.
האישה שהתרסקה החזיקה את גופה המת ואת חייה המרוסקים, נולדה מכתם הדם, נרפאה ועפה בנשמת האור שלה. נמהלה באור והפכה לתיבת תהודה, למזוודת דפי ההיסטוריה מטפטפת דם. מהדהדים בה קולות, קינת האמהות וקולות הילדים הנמצאים והנעלמים.
המקום, הזמן בן קפוא ועקור, מקום של נצח, תחנת מעבר בין העולמות של החיים והמתים, מקום של האמהות שילדיה המתים קוראים להן וילדיה החיים קוראים להן.
טריטוריה של שכחה לבנה, סימנים של חיים שקפאו, סוס נדנדה חבוש וכסא פצוע, שמיכות של מלח ודמעות אמהות. הצעקה של הגעגועים כתובה בסימנים כחולים כמו כתמים של סדינים מוכתמים, פרוכת וסימני קברים.
מהמקום של המוות העמוק נולד הילד הכחול במלח עם החיים והתקווה בקערות של מים וטבילה.
במסע אל ארץ החיים דרך ים המוות בסדקים בין העולמות,
הקיום הוא הזיכרון והילדים שאינם הם אנחנו.